<h1>רבינו יהונתן מלוניל — ב"ק</h1>
<h2>דף ו.</h2>
[לשון הרי"ף מערכין ו' ע"א] סלע זו לצדקה מותר לשנותה וכו', כלומר בסלע אחרת שאם תצטרך לה להוציאה יוציאנה וילונה לאחר לפי שעה, כלו' בענין שלא יצטרך לגבאי צדקה או שלא בא לפניו עני, שאם בא לפניו עני והשיבו ריקם לפי שלא היתה הסלע בידו מיחייב משום בל תאחר דהכי אמרינן [ר"ה ו' ע"א] וצדקה מיחייב עלה לאלתר מאי טעמא דהא קיימי עניים לא שנא אמר עלי כלומר שלא אמר מתחלת הנדר הרי סלע זו לצדקה אלא שאמר סלע עלי לצדקה ואח"כ הפרישה ואמר הרי זו לצדקה שנדרתי דקי"ל דכיון דאמר עלי מיחייב באחריותה אם נאבדה, ולא תימא דוקא היכא דאמר עלי הוא דיכול לשנותה שהרי לא הקדישה מתחלת הנדר, אבל אם אמר בשעת הנדר הרי סלע זו לצדקה שאם נגנבה או אבדה אין אחריותה עליו שמא תאמר לא יוכל לשנותה שאם ישנה אותה לא יצא ידי נדרו, אפ"ה יכול לשנותה לפי שלא נתכון לומר זו שלא יוכל ללותה לפי שעה, אלא לכך נתכון שאם נגנבה או אבדה לא יתחייב בה. משבאת לידי גבאי אסור לשנותה שאסור לגבאי לשלוח יד בקופה של צדקה דלא גרע מפקדון שהופקד אתו, שהשולח יד בו נקרא גזלן עליו.
<h2>דף יד:</h2>
[ב"ק ל"ג ע"א] וכן שני אנשים שחבלו זה בזה, והאחד הזיקו את חברו יותר משלמין במותר נזק שלם, לפי ששניהם מועדים. ואדם בשור מועד או שור מועד באדם משלמין במותר נזק שלם, שהרי הני נמי מועדין שניהם, אבל אדם שחבל שור תם או שור תם שהזיק אדם, אם האדם הזיקו יותר לשור תם משלם במותר נזק שלם כדין שור מועד שהזיק שור תם, ואם שור תם חבל באדם והזיקו יותר גדול משלם במותר חצי נזק כדין תם במועד דרבנן סברי כדין שור בשור דתם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם כן דין שור שהזיק את האדם דכתיב [שמות כ"א] או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו ובודאי האי קרא לנזקין אתא חדא דהא לא כתיב בהו והמיתו ועוד לקטלא לא איצטריך דמה לי גדולים מה לי קטנים הרי הם בכלל נפש אדם מות יומת, אלא ודאי לנזקין אתא והאי כמשפט הזה ר"ל כי היכי דמשוינן חילוק בין שור תם שהמית את האדם ובין שור מועד [שהמית את האדם דמועד משלם כופר ותם לא] משלם כופר ג"כ בנזקין שהזיק שור את האדם [תם משלם חצי נזק ומועד משלם] נזק שלם וזהו משפט שור בשור דלפוטרו לגמרי אי איפשר [כלומר שנאמר כי היכי דשור תם] שהמית את האדם פטור מכופר ג"כ שור תם שהזיק את האדם יפטר מכלום הא לא אפ' דלא גרע אדם ניזק משור ניזק אלא ודאי ה"ק דתם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם. ר' עקיבא אומר כי היכי דמועד באדם שמשלם במותר נזק שלם תם הכי נמי, תם שהזיק באדם משלם במותר נזק שלם הואיל ועבד כל כי האי פריצותא יתירא שחבל את האדם משלם במותר נזק שלם אע"פ שהוא תם, דר' עקיבא דריש האי הזה דכתיב כמשפט הזה כתחתון ולא כעליון, כלומר כמשפט התחתון של פרשה שעוסקת במועד דכתיב לעיל מיניה ואם שור נגח הוא מתמול שלשום וסמיך ליה או בן יגח וכו', ר"ל כך יעשה לו בנזקין אפילו בשור תם שחבל באדם דלמועד לא איצטריך דפשיטא דנזק שלם משלם דלא גרע משור ניזק, ובגמ' מוכחי' שלא חייב ר' עקיבא נזק שלם אלא היכא ששוה השור שיעור הנזק אבל אם אינו שוה לא משלם אלא כשויו דמוכחי' בגמרא דלא משלם מן העליה אלא מגופו אע"ג דחשבינן ליה כמועד לענין נזקי אדם.
<h2>דף כא.</h2>
[ב"ק ס"ח ע"ב] זה לפי שאינו שלו, כלומר הגזלן שלא קנאו עדיין כיון שלא נתיאשו הבעלים שאם נתיאשו הוי יאוש ואיכא שנוי השם דמעיקרא חולין והשתא קדשים, וזה בעלים לפי שאינו ברשותו ואע"פ שיכול להוציאה בדיינין כיון שאינו בידו ממש לא מצי מקדישה דלא דמי לביתו.
ספר המאור: ומה שהביא הרב אלפסי ז"ל סיוע לדבריו גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדישו, דלא זה הדרך ולא זה העיר דלא אמרינן אינו ברשותו בדבר שאינו מסרב הלה ליתנם לו שאם אתה אומר כן אפילו מעמד שלשתן לא היה מועיל לו בהקדש וק"ו להדיוט, וההוא דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר דאוקימנא בפ' מרובה [ס"ח ע"ב] בשעמד בדין בהכי נמי מתוקמא במסרב ליתנו, והדברים מוכיחין כן שהרי טבחו ומכרו ובמסקנא אמרינן התם דאמרו לו חייב אתה ליתן לו ולא פסקו ב"ד למילתיה והוה ליה גנב עד כאן. ור"ח ז"ל כתב בפירושו הכי בהאי עובדא אמר הואיל ופלגא דזוזא היא לא בעינא ליה ליתביה לעניים הדר א"ל, ליתביה לי אברי ביה נפשאי, א"ל רב יוסף כבר זכו ביה עניים וכו', פי' האי גברא לאו איחרוטי הוא דאיחרט והדר ביה מדלא אמר הדרי בי אלא קאמר ליתביה השתא לדידיה אזיל ואברי ביה נפשאי ובתר הכי יהיבנא ליה אנא סלע מדידי וא"ל רב יוסף אנן יד עניים אנן, וכיון דאמרת ליתביה לעניים כאלו אמרת מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ותוב לית לך רשותא לשנותה משבאה לידי גבאי וזכי ביה עניים ותוב לית לך למשקליה השתא ולאהדורי בתר הכי שמעינן מינה דעניים כיתומים נינהו מדפשטי' ר"ג ובית דינו אביהן של יתומים ע"כ. [לשון הרי"ף מגיטין י"ג ע"א] מנה לי בידך תנהו לפלוני וכו', כלומר ראובן שאמר לשמעון מנה הפקדתי לך או הלויתי לך תנהו ללוי אם היו שלשתן המלוה והלוה והמקבל המתנה קנה לוי תכף שהודה שמעון הלוה שיתנם לו, ואם רצה נותן המתנה לחזור בו אינו יכול לחזור בו, [והלוה נמי אינו יכול לחזור בו] ולומר לא אתנם לך אלא אחזירם למלוה, דכיון שהודה לו בפני המלוה נשתעבד לו ויכול מקבל מתנה להוציאם מידו בדין, ודוקא במלוה או בפקדון או במידי דמיחייב ביה אי הוה תבע ליה בדינא אבל אם אמר לו ראובן לשמעון הלוה לי מנה ותנהו ללוי שאני חייב אותן לו או שאמר שאני נותן לו אע"פ (שאמר) [שהוא] במעמד שלשתן אם רצה נותן המתנה לחזור בו או שמעון ה[מ]לוה יכולין לחזור בו, ומוכחינן הא מילתא ממשנה דשכיר שהמחה שכרו בעל הבית אצל שולחני או אצל חנוני בפ' המקבל בבבא מציעא [קי"ב ע"א], ואיבעיא לן חוזר [או] (ו)אינו חוזר וקי"ל דחוזר, ואע"פ שהמחהו בפני השולחני שהיו שלשתן בעל הבית והשכיר והחנוני שהודה לשלשתן להלותן לו ואפ"ה חוזר כיון שלא היה חייב אותן לו נמצא דבעינ' מעמד שלשתן, שאם לא היה במעמד שלשתן אע"פ שאמר המלוה ללוה שיתנם ללוי והודה לו וגם אח"כ הודה שמעון ללוי שיתנם לו כי כן צוה לו ראובן, שניהם יכולין לחזור בהן. כמו כן נמי בהא מילתא דניתביה לעניי אם לא היו ב"ד כידם של עניים היה יכול לחזור בו המקדיש דהא לא הוי מעמד שלשתן.
[לשון הרי"ף מלקמן ס"ח ע"ב] גזל ולא נתיאשו הבעלים, דכיון דלא נתיאשו הבעלים לא קנאו הגזלן נמצא שאינו שלו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, והבעלים אע"פ שבכל מקום שהיא הגזילה שלו היא, אינו [יכול] להקדיש כיון שאינה ברשותו, אע"פ שיכול להוציאה בדיינין, אבל מהקדישו ניזק אליבא דר' ישמעאל דאמר [לעיל ל"ג ע"א] בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסקי ביה דאמרינן שאינו קדוש ליכא לאוכוחי דבמטלטלי אינו מוקדש אע"פ (שאינו) [ש]יכול להוציאו בדיינין לפי שיש להשיב שאני חצי נזק דקנסא הוא ואי הוה מודי הוה מיפטר לפיכך לא חשיב שלו, ומר' עקיבא דס"ל דהקדישו קדוש ליכא לאקשויי דבמטלטלין נמי ליכא כיון דיכול להוציאו בדיינין אם הקדישו קדוש, לפי שיש להשיב כיון דס"ל לר' עקיבא תורא דשותפי הוא והתורה זכתה לו מיד מחלקו באותו השור עצמו כאלו ברשותו הוא דחשיב שהרי אין יכול לדחותו לפרעו במ[מון] אחר, מה שאין כן בשאר חבלות שאין לו מקום מיוחד לשעבודו ידוע. וא"ת והרי גזילה וגנבה שיכול להוציא היא עצמה בדיינין כיון שלא נתיאש ממנה ואפ"ה אינו יכול להקדישה אע"פ שאינו יכול לדחותו בדבר אחר, יש להשיב כיון דתקון רבנן משום תקנת השבים שאינו מחזיר מריש לבעליו אלא דמי מריש ולא אמרינן מקעקע כל הבירה ש"מ דיכול לדחות בגזילה נמי למקום אחר.
